המשנה אומרת ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הרמב"ם אינו גורס "לראות את עצמו" אלא "להראות את עצמו". בשיעור נבאר את מהות ההבדל בין שתי הגרסאות וכיצד הן משפיעות על מצוות "הסיבה" ו"ארבע כוסות".

שיעור זה מסיים את הסדרה כולה, ולכן נחזור לשני הציוויים השונים של התורה בפרשת בא שעמדנו עליהם בשיעור הראשון, נסכם כיצד שני הציווים הללו משפיעים על המצוות השונות של חג הפסח.

כמו כן נעמוד על הקשר בין שני הציוויים הללו לשתי ההנהגות שהקב"ה מנהיג את עולמו. שתי הנהגות העולות מפרק א' ופרק ב' בבראשית.

הרמב"ם פוסק שיש מצוה מהתורה לספר ביציאת מצרים בליל הפסח, ו"הגדה" היא הוראה של חכמים כיצד לקיים מצוה זו. בשיעור נסקור את המוטיבים השונים שחכמים הקפידו עליהם, וכיצד הם משתלבים ב"הגדה של פסח" שאנו קוראים בליל הסדר.

להרחבה בעניין ההגדה והמבנה שלה בסדרה על הגדה של פסח של הרב אליהו ליפשיץ - https://www.youtube.com/playlist?list=PLTpvRg1R6379Agek5o3teIFuxUYh_p6iB

האם ישנה מצווה לספר ביציאת מצרים או שמא מדובר במעשה המלווה את קרבן הפסח? בשיעור נעסוק בדעות הסוברות כי אין מצווה כזו ונרחיב בדעתו של הרמב"ם שמנה מצווה זו כמצווה עצמאית. כיצד למד הרמב"ם את מצוות סיפור יציאת מצרים מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" ומה הקשר ל"זכור את יום השבת"? כיצד זוכרים את יציאת מצרים - האם בכל יום מזכירים את יציאת מצרים או דווקא בחג הפסח? ומה המשמעות של שאלות אלה למהותה של המצווה? בשיעור נעסוק בשאלות אלו ונברר את יסודה של מצוות סיפור יציאת מצרים.

האם אוכלים אנו מצות על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ? ומה באשר לציווי לאכול מצות עוד לפני היציאה ממצרים? בשיעור נלמד על הגדרתה של המצה כלחם עוני, על העינוי שבני ישראל חוו במצרים ועל סמל הגאולה שמזכיר ימים קשים שעברו.

בדברי התנאים דרכים שונות בביאור הציווי "ושמרתם את המצות". נעיין בהן ונעמיק בהבנת דין שימור המצה - האם די בשימור מחמץ, או שיש לשומרה לשם מצת מצוה?

מפשט הכתובים נראה שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, אך חז"ל למדונו שאכילת מצה היא חובה בלילה למדונו שאכילת מצה היא חובה בלילה הראשון בלבד ובשאר הימים היא רשות. כיצד יש לבאר את היחס בין פשט הכתובים לדברי חז"ל? האם אכן אין מצוה באכילת מצה כל שבעה?

מה טיבה של מצות אכילת מצה - מצוה בפני עצמה, חלק ממצות אכילת מצה הפסח, או שמא שתי ההגדרות נכונות ויש שני דינים שונים באכילת מצה? לעיון בהבנות אלו מוקדש השיעור.

האם הפסח הוא קרבן יחיד או קרבן ציבור? מדוע יחידים מקריבים אותו אך הוא דוחה שבת וטומאה? ואיך זה קשור לעובדה שצריך לאכול את הקרבן עם מצות? בשיעור נעמוד על שתי נקודות - התחברות היחיד אל הכלל עלי ידי הקרבן והצטרפות אל הכלל על ידי אכילה משולחן גבוה.

בשיעור זה, החותם את החטיבה העוסקת בקרבן הפסח, נעסוק בפסח שני.נעיין כיצד ניתן להקריב פסח שלא במועדו, ונבחן לאור שאלה זו את טיבו של הפסח - זבח הברית או קרבן המועד?

בשיעורים הקודמים עסקנו במהותו של הפסח לאור הנאמר בפרשת בא. בשיעור זה נעיין בציווי על הפסח שבפרשת ראה, נבחן את הקשיים העולים ממנה, ונעמיק בהבנת דרכם של חז"ל ובהתאמתה לפשטי הכתובים.

גם בפסח וגם בקדשים אחרים יש שחיטה ואכילה. בשיעור נבחן האם השחיטה והאכילה בפסח דומות בדיניהן ובמהותן לשחיטה והאכילה בשאר הקדשים, ועל פי זה נעמיק בהבנת מהותו של קרבן הפסח.

בדומה לכל הקרבנות, גם בפסח נעשות עבודות מתן הדם והקטרת האימורים. עם זאת, עיון בדיני הפסח מצביע על הבדל עקרוני בינו לבין הקרבנות: עיקרו של הפסח הוא באכילת בשרו. בשיעור נבחן את שורש ההבדל בין הפסח לשאר הקרבנות.

השם "קרבן פסח" שגור בפינו, אך עיון בציווי על הפסח בפרשת בא מטיל ספק בהגדרה זו - האם פסח מצרים הוא קרבן? האם יש בו מתן דם על גבי המזבח? במהלך השיעור נעיין בכך ונעמוד על המחלוקת הקיימת בגדרו של פסח מצרים.

המשנה אומרת שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, והגמרא מביאה מחלוקת תנאים אם האיסור מהתורה או מדרבנן. מחלוקת זו היא מחלוקת מהותית בטיב איסור חמץ בפסח. להלכה אנו פוסקים שהאיסור מדרבנן, אך גדרי האיסור דומים לאיסור תורה.

למדנו בשיעור הקודם שמדין תורה די בביטול חמץ, וחיוב הבדיקה הוא מדרבנן. בשיעור זה נעסוק במהות החיוב לבדוק חמץ, האם הוא חיוב צדדי שאינו בהכרח קשור לאיסור מהתורה, או שמא הוא עיקר החיוב מהתורה וביטול החמץ היא דרך "לעקוף" את החיוב מהתורה.

הגמרא אומרת שמהתורה אין חיוב לכלות את החמץ ודי בביטולו. הראשונים מסבירים בשלוש דרכים מדוע ניתן מהתורה לבטל את החמץ ואין חיוב מהתורה לכלות את החמץ פיזית.

התורה אוסרת להשהות חמץ ומצה להשביתו. בשיעור נבחן אם "תשביתו" הוא איסור עשה, והתורה אוסרת השהיית חמץ גם בשני לאוום וגם במצות עשה, או ש"תשביתו" הוא מצוה אקטיבית - בנוסף לאיסור השהיית החמץ, התורה מוסיפה מצוה אקטיבית להשבית את החמץ ולכלותו מהעולם.

עסקנו בשיעור הראשון בפרשות פסח בתורה, ולמדנו ש"בל ימצא" שייך לציווי שהקב"ה ציווה למשה, ו"בל יראה" שייך לציווי שמשה מצווה לעם ישראל. בשיעור זה נעסוק במהות האיסור, ונבחן אם יש משמעות הלכתית להבחנה בפסוקיםבין שני האיסורים הללו.

בשיעור זה נעסוק בהגדרת חמץ שאינו ראוי לאכילה ובדינו, האם מותר לאוכלו, האם מותר ליהנות ממנו, והאם מותר להשהותו בפסח.

דין תערובת של איסור בהיתר קיים בכל התורה, ונחלקו התנאים וכן הראשונים בפירוש דברי התנאים, אם לתערובת חמץ דין ייחודי או שדינה זהה לתערובות בכל התורה. בשיעור זה נסקור בקצרה את כללי התערובות בכל התורה, כדי שיהיו לנו כלים להבין את השיטות השונות בהבנת הדין הייחודי של "תערובת חמץ".